איך ממשיכים הלאה?

איך יודעים מה לשחרר ומה לזכור כדי ללמוד?

לפעמים אנחנו נשארים בתוך השאלה מי פגע במי, מי צדק ומי טעה, ושוכחים לעצור לרגע ולראות את כל התמונה.

מה הוא הרגיש?
מה אנחנו הרגשנו?
מה היה החלק של כל אחד מאיתנו?
ומה אולי לא הצלחנו לראות באותו רגע?

לא כדי להצדיק.
לא כדי להאשים.
אלא כדי להבין.

ביהדות יש את הרעיון של "לדון לכף זכות". לא להתעלם מהפגיעה, אלא לנסות לראות את האדם שמעבר למעשה שלו. לזכור שלכל אדם יש עולם פנימי, פחדים, נסיבות, בחירות ומקומות שאנחנו לא תמיד יכולים לראות.

וגם בתוך הקבלה יש תזכורת לכך שהחיים שלנו הם תהליך של תיקון. לפעמים דווקא המקומות שכאבו לנו מזמינים אותנו להתבונן עמוק יותר בעצמנו.

מה היה שלנו בתוך הסיפור?
איפה ויתרנו על עצמנו?
איפה לא הקשבנו?
איפה פעלנו מתוך פחד?
ומה אנחנו יכולים לעשות אחרת בפעם הבאה?

לקחת אחריות על החלק שלנו לא אומר לקחת על עצמנו את כל האשמה.

אדם יכול להיות טוב ועדיין לפגוע.
אנחנו יכולים לטעות ועדיין להיות אנשים טובים.

אולי הבגרות היא היכולת להחזיק את שני הדברים יחד.

לראות את הטוב בלי למחוק את הכאב.
להכיר בפגיעה בלי להפוך את האדם לאויב.
לקחת את השיעור בלי להישאר כלואים בסיפור.

כי שחרור לא אומר למחוק את מה שהיה.

שחרור הוא להבין, ללמוד, לסלוח כשאפשר, להשאיר מאחור את מה שכבר לא משרת אותנו, ולבחור לא לקחת את הכאב של אתמול אל החיים של מחר. 🤍