התקבעות זרימה וחופש
אנחנו רואים תינוק ומשלימים עם זה שהוא משתנה מרגע לרגע. לא שואלים, לא מאשימים אותו בחוסר עקביות. אנחנו אומרים זה הגוף לומד זה הנפש מתארגנת זה שלב זה מעבר. אצל תינוק שינוי הוא חיים. אצל מבוגר שינוי נתפס כבעיה. כי לימדו אותנו שמילה היא חוזה. שזהות צריכה להיות יציבה. שמי שמשנה דעה הוא לא רציני, לא אמין, לא יודע מה הוא רוצה. אבל האמת היא אחרת. אנחנו מתקבעים כי קיבוע נותן אשליה של ביטחון. אם אני אותו דבר העולם צפוי. אם אני מחויב יאהבו אותי, יסמכו עליי, לא יעזבו. לכן אנחנו שואלים למה אני חייב לעמוד במילה שלי? כאילו המילה חשובה יותר מהאדם שאמר אותה. אבל מחויבות אמיתית לא נולדה כדי לכלוא אותנו היא נולדה כדי לשרת חיים. אם החיים משתנים גם הבחירה רשאית להשתנות. להיות היום צמחונית ושבוע הבא לא זה לא חוסר יציבות זה הקשבה. זה להגיד מה שהתאים לי אז לא בהכרח מתאים לי עכשיו. הבעיה לא במחויבות אלא במחויבות שלא מתעדכנת. תינוק מלמד אותנו שיעור רדיקלי מותר להיות עייף בבוקר ומלא אור בערב מותר לבכות בלי סיבה ומותר לשנות מצב בלי התנצלות. השיעור העמוק יותר הוא הגוף והנפש יודעים אנחנו רק הפסקנו להאמין להם. השאלה האמיתית היא לא למה אני מחויב בעצם, אלא למי אני מחויב יותר, לתדמית שלי או לאמת שחיה בי עכשיו. 🤍