ציפיות

 מה זו בעצם ציפייה?

ציפייה היא מחשבה או דרישה פנימית שאדם אחר יתנהג באופן מסוים – כי כך נראה לנו נכון, כי אנחנו היינו עושים כך, או כי “מגיע לנו”. היא סוג של חוזה פנימי, שלא תמיד האדם שמולנו מודע אליו.

למה זה פוגע?

פער בין דמיון למציאות – כשאנחנו מצפים ואחר כך זה לא קורה, נוצרת אכזבה.

תחושת חוסר ערך – אנחנו עלולים לפרש את זה כאילו לא רואים אותנו, לא מעריכים אותנו.

השלכת אחריות – הציפייה שמה את אושרנו בידי האחר, וזה גורם לתלות.

האם ציפייה היא תמיד שלילית?

לא בהכרח. יש שתי רמות של ציפיות:

1. ציפיות בסיסיות ובריאות – למשל כבוד, נאמנות, הקשבה, הדדיות בסיסית בקשר בריא. זה חלק טבעי מאהבה ומאנושיות.

2. ציפיות “עסקה” – “עשיתי בשבילך, אז אתה חייב לי בחזרה”. כאן מתחילה הבעיה, כי זה לא תמיד נובע מחופש ואהבה אלא מחישוב ותלות.

מה קורה אם הציפייה לא מתממשת?

לפעמים זה סימן שצריך לתקשר – לבקש, לשתף, להסביר מה חשוב לנו.

לפעמים זה מראה על פער ערכים  אולי האדם שמולנו לא פועל באותה שפה רגשית.

ולפעמים זו הזדמנות לגדילה פנימית לשחרר שליטה, לחזור לאהבה ללא תנאי, להפסיק למדוד את עצמנו דרך תגובות של אחרים.

איך “עולים על עצמנו” בתוך זה?

1. הכרה בציפייה – לזהות כשאנחנו מצפים.

2. שאלה פנימית – האם זו ציפייה בסיסית ובריאה או עסקה סמויה?

3. בחירה – אם זה בריא, להגיד את זה בקול. אם זה לא – לשחרר, לבחור באהבה עצמית ובנתינה חופשית.

4. החלפת ציפייה בכוונה – במקום לצפות ש”מישהו ייתן לי”, לשאול: איך אני יכולה להיות באהבה/שמחה/נדיבות בלי קשר לתוצאה?

ציפיות הן לא תמיד שליליות. הן יכולות להיות הגיוניות ואפילו חשובות, כי הן משקפות את הצרכים האנושיים הכי בסיסיים שלנו  אהבה, כבוד, שותפות והדדיות. כשהן באות מהמקום הזה הן יוצרות מסגרת בריאה לקשר. הבעיה מתחילה כשהן הופכות לתלות או לדרישה מותנית. לכן האיזון הוא לדעת להבדיל: לשמור על הציפיות הבריאות וההגיוניות, אבל לשחרר את אלה שמקטינות אותנו ותולות את הערך שלנו רק באחר.