דאגה לעצמי דאגה לאחר
לפעמים קשה להבין איפה בדיוק עובר הגבול בין לעשות משהו שטוב לי לבין מצב שבו מישהו אחר נפגע מזה. הבלבול נולד כי כשאנשים סביבי נפגעים אני מיד שואלת את עצמי מה עשיתי לא נכון. אבל האמת הרבה יותר מדויקת. הגבול האמיתי נמצא בכוונה ובדרך, ולא בתוצאה עצמה.
כשאני פועלת מתוך האינטרס שלי, אבל עושה זאת בכנות, בכבוד, בלי מניפולציה, בלי כוחנות ובלי זלזול, ופשוט בוחרת במה שנכון לי, והאדם שמולי נפגע, זה לא בהכרח אומר שאני פגעתי בו. לעיתים הוא נפגע כי זה מאכזב אותו, כי זה לא תואם את הציפיות שלו, או כי השינוי בגבולות שלי מערער דפוס שהוא רגיל אליו. לפעמים הפגיעה שהוא מרגיש בכלל לא נובעת ממני, אלא מהסיפור הפנימי שלו ומהפרשנות שהוא נותן לדברים.
ועדיין חשוב להבין מהו המקום שבו האינטרס שלי הופך לפגיעה אמיתית. זה קורה כשאני שומרת על עצמי ומוחקת את מי שמולי. אבל כשאני שומרת על עצמי ועדיין רואה את האחר כאדם שראוי לכבוד ולנוכחות, אני נקייה. שם עובר הגבול.
כדי לדעת מאיפה באמת פעלתי, יש ארבע בדיקות פשוטות שמבהירות את התמונה.
הבדיקה הראשונה היא האם הייתי מסוגלת לומר או לעשות את אותו הדבר בטון רגוע ובלא כעס. אם כן, הסיכוי גדול שפעלתי ממקום נקי ולא מתוך רצון לפגוע.
הבדיקה השנייה היא האם הייתי עומדת באותה החלטה גם בעוד שבוע או חודש. אם כן, זו לא תגובה רגעית או רגשית אלא בחירה ערכית.
הבדיקה השלישית היא האם הייתי רוצה שיגידו לי את אותם הדברים באותה צורה. אם התשובה חיובית, זה סימן לכך שהתנהלתי בהוגנות.
הבדיקה הרביעית היא האם הייתה דרך אחרת לפעול שתפגע פחות, ועדיין תאפשר לי לשמור על עצמי. אם הייתה דרך כזו ולא בחרתי בה, כדאי לבדוק למה. ואם לא הייתה דרך אחרת מבלי לוותר על עצמי, אני עדיין נקייה גם אם מישהו נפגע.
כאשר ארבעת הקריטריונים האלה מתקיימים, אני לא אשמה בכך שמישהו אחר נפגע. אני אחראית לכוונה שלי ולדרך שבה פעלתי. הוא אחראי לרגשות שלו, לפרשנות שלו ולציפיות שהוא הביא למפגש.
לא כל כאב של אדם אחר הוא תוצאה של פגיעה מצדי. לא כל פעולה שמעדיפה אותי היא אנוכיות. החוכמה היא לפעול מתוך אמת פנימית ותוך שמירה על עצמי, מבלי לאבד את האנושיות של מי שמולי. ושם בדיוק עובר הגבול.