איך משחררים?

בימים כאלה שהכל קורה מהר מדי.
יש מלחמה אין מלחמה.
יש חטופים  אין חטופים.
יש אהבה  אין אהבה.
יש כאב  אין כאב.

ואנחנו באמצע כל זה
מנסים להיות
מנסים להתקדם
לשחרר.

דיברנו על זה שמותר להיות גם וגם.
גם באהבה וגם באכזבה.
גם בכאב וגם בתקווה.
כי זאת קבלה  וזה חלק מהשחרור.

אבל איפה הגבול?
מתי הגם וגם הופך להכול עלי?
מתי זה כבר לא ריפוי  אלא משהו שיושב על הלב חזק מדי?
מתי השחרור מפנה מקום  ומתי הוא סתם משאיר חור?

אז איך הולכים משם?

אולי השחרור הוא לא לשחרר ולשכוח,
אלא לשחרר ולהמשיך ללכת.
להניח בעדינות את מה שכבד,
לא כי הוא לא חשוב
אלא כי אני חשובה יותר.

אולי זה לא לוותר על מה שהיה,
אלא להסכים שזה היה,
ולתת לעצמי להיות עכשיו.

להגיד לעצמי:
אפשר גם לכאוב וגם לחיות.
אפשר גם להתגעגע וגם לצחוק.
אפשר גם לאהוב וגם לדעת לשחרר.

והלב?
הוא ילמד לזהות לבד את הגבול.
כשזה יכביד  הוא יצעק.
כשזה יקל  הוא ינשום.

והתפקיד שלי?
להקשיב
ולהמשיך
צעד ועוד צעד.
לא כי הכל הסתדר
אלא כי אני בוחרת לחיות גם בתוך כל הבלגן.