למצוא את האיזון
לפעמים דווקא ברגעים הכי שמחים שלנו, כשאנחנו מאמינים, מאוהבים, מצליחים או מתרגשים, אנחנו פועלים מתוך התלהבות ושוכחים להרגיש את מי שנמצא לידנו.
לא מתוך רוע, אלא כי היינו לרגע עסוקים רק בתחושה שלנו ולא שמנו לב שמעשה קטן שלנו יכול לגעת במקום כואב אצל מישהו אחר.
מתוך הטוב שאנחנו חווים עולה בנו רצון לשתף.
לא כדי להרשים, לא כדי להוכיח, אלא כדי לחלוק שמחה אמיתית.
אבל אז מגיע רגע של התבוננות.
מה אם יש סביבנו מישהו שאוהב אותנו אבל נמצא כרגע במקום אחר לגמרי?
מי שעבורו דווקא חסר עכשיו.
ולפעמים אנשים צריכים לחוות את הדברים בזמן שלהם ובדרך שלהם.
לא מתוך חולשה אלא כי הלב שלהם עדיין בתהליך, בקצב אחר.
האם השיתוף שלנו, במילים או במעשים, יביא השראה?
או שאולי יכאיב בלי שהתכוונו?
וכאן נכנסת האחריות הרגשית שלנו אחד כלפי השני.
לא האחריות להסתיר את עצמנו אלא האחריות להיות עדינים.
לבחור את המילים בקפידה וגם את המעשים בטח ובטח..
לשים לב איך מה שאנחנו מבטאים בדיבור או בהתנהגות משפיע על מי שסביבנו, גם אם זה לא נאמר בקול.
אפשר לשתף מתוך ענווה
אפשר לאהוב בלי להכריז
אפשר להביא אור, לא כצריחה אלא כלחש שמחבר.
אנחנו לא תמיד באותו שלב בחיים וזה בסדר.
היופי הוא לדעת להחזיק גם את השמחה שלנו וגם את הרגישות לאחר.
לא להסתיר ולא לכפות.
פשוט להאיר בעדינות.
מאחלת שנהיה במודעות כלפי עצמנו וכלפי הסובב אותנו.
שהמילים והמעשים שלנו לא יפגעו אלא ילטפו.
🤍